Tuesday, November 1, 2022

מאז שאני זוכר את עצמי

 מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד נמשכתי לעולם הספרות היפה. תחילה עבדתי כעיתונאי, אחר כך כתבתי תסריטים. ואז הוא סוף סוף פרסם את הרומן הראשון שלו. סיפור רומנטיקה קומי שכאילו סגר את הקוראים והתברר לפתע כרב מכר. פריז נקראת עיר האהבה, אבל מפרסמים בחיפוש אחר חומר חדש לא תמיד שמים לב לנושא זה. קיבלתי אז סירוב אחר סירוב, או אפילו לא קיבלתי תשובה כלל, אבל יום אחד פנתה אליי הוצאה לאור קטנה, שמשרדה היה ממוקם על נהר הסיין. ז'אן-פייר פאבר, מנהל הוצאת Garamont, בזמן שעמיתיו חיפשו יצירות מופת ספרותיות בעלות כיוון אינטלקטואלי ביותר, החל להתעניין בספר שלי, המלא בתפניות טרגיקומיות בלתי צפויות, כשהוא מחווה כבוד לרומנטיקה.

"אני בן שישים ושלוש עכשיו וזה נהיה יותר קשה להצחיק אותי ככל שאני מתבגר," אמר ז'אן-פייר פאבר כשנפגשנו לראשונה בקפה דה פלור. "והספר שלך, מסייה אזולאי, הצחיק אותי, וזה אומר משהו בהשוואה לרוב הספרים של היום. ככל שאנו מתבגרים, אנו צוחקים פחות, תאמין לי.

באנחה בלתי רצונית הוא נשען לאחור על גב ספת עור ליד החלון באולם בקומה השנייה, שם נמצא עבורנו שולחן פנוי. הוא פרש את ידיו בייאוש קומי והמשיך:

– וכך אני שואל את עצמי: לאן נעלמו כל הסופרים שיכלו לכתוב קומדיות אמיתיות עם נשמה ופנטזיה? לא, כולם, אתם מבינים, קשרו קשר לתאר מצבי רוח של חוסר תקווה, מוות, לחבר דרמות גדולות. הכל דרמה, דרמה ודרמה! הוא סטר על מצחו כמה פעמים, ממוסגר על ידי שערות אפורות מסורקות ומדלילות כבר. "מצבי הרוח המדכאים של תושבי הערים הגדולות, הבייביסיטרים הרוצחים, האימה בהשראת אל-קאעידה וכדומה. הוא הרחיק כמה פירורים מהשולחן. "לכל זה יש זכות קיום, ובכל זאת..." הוא נשען על השולחן לעברי, הביט בי בריכוז בעיניו הבהירות. "אבל אני אגיד לך מה, בחור צעיר. כתיבת קומדיה טובה היא למעשה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה במבט ראשון. להלחין משהו שבו אין ערימה של פשטות, ולהשאיר את הקוראים עם הרגשה שבכל זאת שווה לחיות את החיים - זו אמנות אמיתית! לפחות, אני בעצמי כבר מבוגר מדי לסיפורים כאלה, שאחריהם הכי טוב זה ללכת לגובה הקרוב ולמהר ממנו הפוך.

בתנועה נמהרת הוא קרע את שקית הסוכר, שפך אותה לתוך מיץ התפוזים הסחוט הטרי שלו ובחש את תכולת הכוס בקוצר רוח.

– או, למשל, סרט! בואו ניקח סרט!

הוא החזיק הפסקה תיאטרלית, ואני ציפיתי למה שיקרה אחר כך. כפי שהצלחתי לאמת, האיש הזה שלט בצורה מבריקה באמנות הרטוריקה.

- "Tristesse" מוצק ושאיפות מטופשות: הדבר העיקרי שכולם שואפים אליו כעת הוא להציג את עצמו כאדם ייחודי. ואני, אתה יודע, רוצה לצחוק. אני רוצה משהו שייגע בלב שלי. – הוא הניח את ידו אל האפוד הכחול-שמים שנראה מתחת לז'קט ולגם לגימה ארוכה מכוס המיץ; לפתע פרצו פניו בחיוך נערי. "ראית את הסרט היפני ההוא על הקצב שמתאהב בחזיר שלו, שם הם בסופו של דבר מתאבדים יחד על ידי הרא-קירי?" אני על איך, אחרי הכל, היה צורך להמציא דבר כזה! הוא טלטל את ראשו. "אנשים השתגעו. אני זוכר בערגה דמויות קולנועיות כמו בילי ויילדר [2] ופיטר בוגדנוביץ' [3]כדי להדגיש את דבריו, הוא צקצק בלשונו מספר פעמים. "אנחנו יכולים רק לקוות שוודי אלן יחזיק מעמד עוד זמן מה. "חצות בפריז" היה לו סרט מעולה, לא? זה גם קסם לצופה, אירח, נתן חומר למחשבה, גרם לו לחייך. אשתי ואני יצאנו מהמפגש בהשראתו!




הנהנתי בהסכמה למרות שלא ראיתי את הסרט.

"תאמין לי, מסייה אזולאי, החיים הם כבר דבר קודר, ולכן אנחנו צריכים עוד ספרים כמו הרומן שלך", הוא סיים את נאומו הלוהט והושיט לי את עט המון בלאן החתימה שלו לחתום. - אני מאמין בך.

מאז חלפו שש שנים. הרומן שלי הפך לרב מכר, וגארמונט החתים אותי לשלושה רומנים נוספים, שהעניקו לי בסיס כלכלי איתן לשלוש שנים קדימה, וקיבלתי את ההזדמנות להתמסר לחלוטין לכתיבה. פגשתי את הלן ג'ינג'ית, שאהבה את שירתו של היינריך היינה ובעמידה במקלחת שרה את שירי סשה דיסטל [4] . היא הפכה למורה, נכנסה להריון, התחתנה איתי, ונולד לנו ילד - ילד שכפי שהלן אהבה לציין, היה בר מזל שירש את שיערי הבלונדיני הכהה ולא את החולצות האדומות שלה.

החיים היו בהירים, כמו יום קיץ שטוף שמש, ונראה היה שהמזל ליווה אותנו בכל דבר.

עד שפתאום מתרחש אסון.

"דם לא מגיע משום מקום," אמרה הלן בוקר אחד כשיצאה מהשירותים. - זה בסדר! אולי שום דבר רציני.

אבל התברר שהכל פשוט רציני. כן, כל כך ברצינות שזה לא יחמיר. עד כה, התפרנסתי מכתיבת סיפורים רומנטיים מצחיקים פופולריים. ואז פתאום אוצר המילים שלי התחדש במילים מפחידות כמו "קרצינומה של המעי הגס", "סמני גידול", "ציספלטין", "גרורות", "טפטוף מורפיום", "הוספיס".

ואז למדתי לגמרי שהחיים הם לא בידור מהנה, למרות שהלן עשתה עבודה טובה, והתחזיות בהתחלה נשמעו מאוד אופטימיות. שנה לאחר מכן, נראה היה שהמחלה סוף סוף נסוגה. זה היה קיץ, הלכנו עם ארתור לים, לבריטני. עכשיו התייחסנו לחיים כמתנה שלא יסולא בפז. ניצלנו בנס.

ואז החלה הלן להתלונן על כאבי גב.

"לאט לאט אני הופכת לאישה זקנה," היא התבדחה, התעטפה בפאראו בהיר על החוף.

בשלב זה הגרורות כבר התפשטו על כל גופה, התחפרו בו בציפורניהן, ואי אפשר היה לגרש אותן בשום אמצעי. באמצע אוקטובר הכל נגמר. הגרורות התפרקו, ואיתם הלן, אשתי העליזה, צוחקת עליזה, תמיד כזו אופטימית, ואיתה מתו כל החלומות המשותפים שלנו.

נשארתי לבד עם בני הקטן בזרועותיי ועם עומס כבד על הנשמה, עם הבטחה שלא ממומשת וחשבון בנק נמס לנגד עיניי. זה היה כבר מרץ, ולא כתבתי שורה במשך שנה, ועכשיו המו"ל שלי עמד ליד דלתי, להוט לדעת מה התוכניות שלי לעתיד.

הוא הפסיק להתקשר.

מסייה פבר היה איש אצילי. כל הזמן הזה גילה הבנה רבה. עד עכשיו הוא מעולם לא ניסה ללחוץ עליי. הוא חיכה בסבלנות, נתן לי זמן להתאושש ממה שחוויתי, להתאושש וכפי שאומרים, להתאושש. הוא לא הזכיר את הרומן, שהיה מתוכנן לצאת בעונת הסתיו ולאחר מכן, ללא מילה של תוכחה, נדחק לאחור לרבעון האביבי.

רק לפני שבועיים הוא ניסה ליצור איתי קשר לראשונה. כפי שאתה יכול לראות, הסתיימו הוויתורים, וכמה אתה יכול למהר איתי! ראשית, שאלות זהירות על המשיבון, שעבד לי מסביב לשעון. מכתב אוהד עם שאלה בסוף. המספר שלו כל הזמן צץ בטלפון שלי.

עניתי בשקט מוות, כי אכן לא הייתי חי ולא מת. הווריד היצירתי שבי מת. אירוניה הפכה לציניות. חייתי בחלום ולא רציתי לתקשר עם אף אחד. ומה יכולתי להגיד לו? שלעולם לא אוכל לכתוב משהו שווה יותר? מה איבד את מתנת הדיבור? אדם אומלל מאוד שחתם על חוזה ארוך טווח ליצירת רומנים מצחיקים - האירוניה שבגורל, ותו לא!

ומי הגה את הרעיון הזה לשחק איתי בדיחה כל כך אכזרית כדי להרוס אותי לגמרי!

"דרמה, דרמה, דרמה," מלמלתי בחיוך מריר, ושוב הסתכלתי מהחלון.

מסייה פבר נעלם איפשהו, ואני נשמתי לרווחה. ברור שהוא הבין שאין טעם לנסות.

הדלקתי סיגריה והבטתי בשעון שלי. עוד שלוש שעות ואני אצטרך ללכת לגן בשביל ארתור. רק למען ארתור אני איכשהו קיימת. בשבילו קמתי, התלבשתי, הלכתי לסופר לאכול אוכל. דיברתי.

הילד המשיך להקניט אותי. הוא ירש את ההתמדה מאמו. הוא משך אותי בזרועותיו לחדרו כדי להראות לי איזו פירמידה הרכיב מבנאי הלגו, זחל למיטה שלי בלילה ולחץ על כל גופו בביטחון, גרר אותי לשיחות, שאל אלפי שאלות, תכנן תוכניות: "אני רוצה ללכת לגן החיות על ג'ירפות", או "אוי, אבא, כמה אתה עוקצני!", או "הבטחת שתקרא לי בקול", או "אמא קלה יותר מהאוויר עכשיו?"

כיביתי את הסיגריה וחזרתי לשולחן שלי. אני מעשן יותר מדי. אני שותה יותר מדי. ואני לוקחת כדורי קיבה. הוצאתי סיגריה חדשה מהחפיסה, ותמונת מצב מגעילה של מעשן קל בהתה בי מהעטיפה. לַחשׁוֹב! מתישהו יגיע הסוף עבורי, אבל לפני כן לפחות אכתוב את המכתב הזה - הראשון מבין שלושים ושלושה המובטחים, שנראה לי מיותר כמו זפק על צווארי. מכתבים לאישה מתה. העברתי את ידי בשערי. "הו, הלן, למה? למה?" מלמלתי, בוהה בתצלום הממוסגר על שולחן העור.

דינג-דונג - פעמון הדירה צלצל, נרתעתי בהפתעה. מרוב פחד, הוא משך את השרשרת של מנורת שולחן ירוקה מיושנת וכיבה את האור החשמלי, שהודלק בשעת בוקר מוקדמת, ועכשיו הוא חסר תועלת. מי עוד יכול להיות? שנייה לאחר מכן, מישהו דפק בדלת באגרוף:

- אזול! אזול! לִפְתוֹחַ! אני יודע שאתה בבית.

ובכן, כן, ישבתי בבית במאסר המוטל על עצמי בקומה הרביעית. פתאום נזכרתי איך לפני כמה שנים הלן ואני באנו לכאן לראשונה, מלווה במתווך, ומצאנו את עצמנו בין הקירות החשופים של דירה ישנה. לאחר מכן יכולנו לשלם את התשלום הראשון מתוך האגרה שקיבלנו. מקלרשה אמר שאפשר רק לחלום על דירה כזו: שטופת שמש, ממוקמת ברחוב שקט במרחק יריקה משדרות סן ז'רמן. "אבל אין מעלית," אמרה לה הלן. "וכשנהיה זקנים, נצטרך להתנשף הרבה בדרכנו במעלה המדרגות." כולנו צחקנו: הזקנה נראתה אז כל כך רחוקה.

זה אפילו מוזר שלפעמים אדם לא חושב על זה, אבל במציאות הכל מתברר לא כמו שציפית.

אז, ז'אן-פייר פבר איכשהו בכל זאת הצליח להיכנס לתוך הבית ולהתגבר בקלות על כל גרם המדרגות.

כנראה התקשרו לאחת הדירות השכנות. ולו רק לקתרין באלאן, שלמקרה הצורך שמרה מפתח רזרבי לדירה שלנו. קתרין הייתה החברה האהובה על אשתי. היא גרה בדירה מתחתינו, לבד עם זזי החתול, וניסתה לעזור לי ככל יכולתה. חמישה ימים לפני מותה של הלן, היא עדיין האמינה שהיא תשתפר. לפעמים קתרין טיפלה בארתור והם שיחקו במשחק קלפים שנקרא אונו במשך שעות, למרות שמעולם לא הבנתי מה זה אומר. קתרין הייתה אדיבה מאוד, אבל היא עצמה התאבלה יותר מדי על כך שהלן תוכל לנחם אותי על האובדן שלי. ויותר גרוע מזה: לפעמים היא נאנחת "אה, ג'וליאן!" ומבט אקספרסיבי למרבה הצער, כמו זה של ג'ולי דלפי, הביא אותי למצב שפשוט לא יכולתי לשאת את זה יותר.

כל מה שהיה חסר זה שאבכה לתוך האפוד שלה, לא, תודה רבה!

אזול, אזול! סוף סוף תפסיק להיות ילדותי! הרגע ראיתי אותך בחלון. תפתח את הדלת! זה אני, ז'אן פייר פאבר, המוציא לאור שלך. האם אתה עדיין זוכר? כמה זמן אתה יכול להחזיק אותי כאן על המדרגות! אני רק רוצה לדבר איתך. תפתח!

הדפיקה בדלת חזרה על עצמה.

חשפניות

כופפתי ליד השולחן כמו עכבר. זה מדהים כמה קשה האיש הקטן הזה עם ידיים מטופחות להפליא יכול לדפוק!

"אתה לא יכול להתחבא בבור שלך לנצח!" הקול מאחורי הדלת נשמע שוב.

"איך עוד אני יכול," התנגדתי נפשית.

התגנבתי על קצות האצבעות אל הדלת, הקשבתי, בתקווה שעכשיו יישמעו צעדיו הנסוגים במדרגות, אבל לא נשמע משם שום קול. כנראה שנינו עמדנו מתחת לדלת: הוא היה בחוץ, אני הייתי בפנים, והקשבתי בקשב רב, עוצר את נשימתנו.

ואז נשמע רשרוש של דף שנקרע ממחברת. כמה שניות לאחר מכן, חתיכת נייר הוחמקה מתחת לדלת.

"אזולה! אתה בסדר שם? בבקשה תגיד לי לפחות שאתה בסדר. אולי אתה לא תגיד לי, אבל אני לא אעזוב עד שתיתן לפחות סימן שאתה חי. אני דואג לך."

ברור שהוא כבר דמיין אותי עומד על כיסא כשראשי תקוע בחבל, כמו הגיבור המדוכא של אחד הסרטים האהובים עליו, לחם וצבעונים.

בחיוך לא רצוני, התגנבתי בחזרה לשולחן.

"זה בסדר ," כתבתי באותיות דפוס והחלקתי את פיסת הנייר דרך חריץ הדלת.

"אז למה שלא תפתח את זה?"

לאחר שחשבתי שנייה, עניתי: "אני לא יכול".

מיד באה התשובה ההפוכה: "מה זאת אומרת - אתה לא יכול? אתה לא לבוש? או שיכור? או שאתה בחברת גברת?

שמתי את ידי על פי, כיווץ את שפתי בחוזקה והנדתי בראשי. בחברת נשים! רק Favre מסוגל להשתמש בביטוי מיושן שכזה.

"אין חברת נשים. אני יושב וכותב.

שוב העברתי לו את הפתק דרך החריץ מתחת לדלת וחיכיתי.

"אני שמח לשמוע את זה, אזול. טוב שהתחלת לכתוב שוב. זה יסיח את דעתך, אתה תראה. במקרה כזה, אני לא אתערב. כתוב חבר שלי! ותודיע לי. נתראה אחר כך!"

"כן. נתראה אחר כך! אני אתקשר ," כתבתי בחזרה.

ז'אן-פייר פאבר היסס עוד קצת ליד הדלת, ואז שמעתי את צעדיו במדרגות. מיהרתי אל החלון וראיתי אותו יוצא מהבית, מגביר את צווארון גלימתו וצועף במרץ במורד רחוב יעקב לכיוון שדרות סן ז'רמן.

אחר כך התיישבתי ליד השולחן שלי והתחלתי לכתוב.


Blog recomendate


https://verygoodinfo2023.blogspot.com/

https://freebook2023my.blogspot.com/

https://israblog22.blogspot.com/

https://atlantida-show.blogspot.com/

https://freepeaplo.blogspot.com/

https://israelgirlonline.blogspot.com/

https://freeblogg2.blogspot.com/

https://myhistoryonlineblog.blogspot.com/

https://mydonationsonline.blogspot.com/

https://israelstriptisse.blogspot.com/

No comments:

Post a Comment

מייגן לחצה על שלח כשהיא צפתה בקריאת ההודעה. כפי שציפתה, אולי הגיבה די מהר.

  מייגן לחצה על שלח כשהיא צפתה בקריאת ההודעה.  כפי שציפתה, אולי הגיבה די מהר. כמו שאתה אומר, בוס.  ts שתי נשיקות? מייגן בילתה את שארית היום ...